// פרק 5 (ואחרון לסדרה)

מה יותר מפחיד לפגוש בנסיעה על מהירות מופרזת-

שוטר או שוטרת?

תשאלי כל נהג, הוא יגיד לך: שוטרת.

אצלה אין "בוא נסגור את זה בטוב",

היא תמצה איתך את הדין עד הסוף.

זה אבסורד, נכון?

הרי בטבע שלה היא רכה יותר, רחמנית יותר,

אז איך היא הפכה לקשוחה כל כך?

כי היא החליפה נעליים.

היא אישה!

והיא קפצה לתוך נעליים כל כך לא שלה, שאין לה ברירה  –

היא חייבת לדבר מתוך הלחץ.

היא מחזיקה בכל האצבעות את הנעל הגדולה כדי שלא תברח

(מכירה את התחושה הכואבת הזו ברגליים?),

והמאמץ הזה יוצא לה מהגרון כקול צורם, נוקשה מגוחך.

אבל מפחיד!

כי כשאת לא בנעליים שלך – רואים לך את זה מיד על הפנים.

וזה בדיוק מה שקורה לנו בעסק.

מי שהיא "שרית" בטבע שלה – אין לה שום בעיה ליחצן.

אין לה את המנגנון שמחייב סנכרון פנימי מלא,

אז אצלה, זה נשמע בטוב.

אבל אם את "אפרת", כזו שחייבת חיבור בנתינה,

וקמת בבוקר ונעלת נעליים שאת "חייבת"

להיות בהן כדי למכור ולהתקדם –

את הופכת לשוטרת בתפקיד.

ופתאום, הלקוחות לא מתלהבים מהשירות או מההרצאה שלך.

הם מרגישים את הלחץ של האצבעות בתוך הנעל .

וזה מבריח אותם!

כדי שתביני שזה לא רק תאוריה –

קבלי סיפור אמיתי.

נעמה (שם בדוי) מעצבת פנים אלופה, אישה שמתמגנטים אליה בשנייה.

בבתים של הלקוחות שלה היא "המלכה",

היא נותנת ביטחון ועבודה מדהימה.

אבל בכל פעם שהזמינו אותה להרצאה מול קהל של קולגות או הכשרות –

שם זה לא בדיוק עבד.

היא לא הבינה למה. היא חשבה שחסרים לה כלים.

או שהיא לא טיפוס של קהל.

היא לא שמה לב (בתת מודע, יא?) שהיא פשוט מנסה להיות 'סמכותית'.

חשובה. 'מרצה מבוקשת'

בלי להרגיש, היא נכנסה לנעליים שלא שלה,

ובמקום המעצבת הכריזמטית שהיא –

יצאה לה דמות יבשה, מרוחקת.

לכן, כבר בפגישה הראשונה שלנו, היא כבר הודיעה:

"דבורי,

אני לא טובה בזה. לא הרצאות לא סמינרים. אולי בהמשך".

ערב אחד אני מקבלת טלפון,

מנהלת מרכז גדול רצתה אותה להרצאה למחרת בבוקר.

"אני לא רוצה ללכת!"

היא כמעט בכתה בטלפון,

"אבל זה כסף טוב והזדמנות לשם…

ובעלי חושב שכדאי.

תגידי לי שזה לא נכון לעשות את זה".

דיברנו פחות מ10 דקות.

אמרתי לה: "נעמה, מה שאוהבים אצלך זה את הטאץ' האישי,

את הישירות

)זה אחרי שהכרתי אותה כבר לעומק(

למה את צריכה להיות סמכותית?

איך היית רוצה להעביר להם את הטוב הזה באמת?

פתאום הקול שלה השתנה.

"את יודעת מה?",

"אני רוצה להזיז את הדוכן. אני רוצה להראות להם תמונות של ה'לפני' וה'אחרי'

הכי גרועים שלי, ולדבר איתם בגובה העיניים.

אפילו בלי מצגת מעונבת".

למחרת ב-9 בבוקר היא הייתה שם.

היא פשוט הייתה – נעמה.

ההרצאה התארכה כמעט פי שניים.

הבנות לא נתנו לה ללכת, רצו את המספר שלה,

רצו עוד ממנה.

היא התקשרה מרוגשת.

אחרי חוויה שהפכה מאפס (או אפילו מינוס) לליגה!

למה זה קרה?

כי היא חלצה נעליים. היא חזרה לזירה הטבעית שלה.

*

התפקיד שלי באסטרטגיה (המרגש כל פעם מחדש!)

הוא לא להפוך את'אפרת' למישהי אחרת.

הוא פשוט לעזור לה

לחזור לנעליים שלה.

להוריד נעלי עקב.

או כל זוג נעליים שנעלה בטעות!

ומשם להתנהל ולהתחיל להרוויח.

כי כשאת בתוך הנעליים הנוחות שלך – את יכולה לצעוד למרחקים ארוכים. 

זהו הפרק האחרון בסדרה כאן בכוורת.

אם פספסת את הפרקים הקודמים 

על שרית, אפרת והאבסורד שבמאמץ –

 ריכזתי את הכל בצורה מסודרת 

(יחד עם כלים נוספים להטמעת האותנטיות הזו בעסק שלך) בקהילה שלי.

בואי להשלים את הפאזל כאן>>>

וזהו, 

הסדרה שלנו כאן בכוורת מגיעה לסיומה.

מאחלת לך שבסייעתא דשמיא, 

הדרך שלך בעסק תהיה סלולה בביטחון, ברווח,

 ובנעליים שמרגישות לך כמו בית.

כי את הכי טובה כשנוח לך.

תודה שהיית איתי כאן במסע הזה. 

שלך, 

דבורי.